החלטה בתיק בש"פ 3581/11

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת נ' נצר) בת"פ 27236-09-10 שניתנה ביום 27.4.2010, לפיה נוהל משטרתי בעניין מרדף אחר רכב נמלט (להלן: נוהל המרדפים) הינו "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

רקע עובדתי לפי כתב האישום

1.             ביום 15.09.10 נהג המשיב בג'יפ, כאשר מהירות נהיגתו עמדה על 138 קמ"ש. במהלך דברים זה עקף המשיב ניידת משטרתית וכי משנקלטה מהירות נסיעתו במכשיר הממל"ז, נעמד השוטר, מפעיל המכשיר, על נתיב הנסיעה הימני, והורה למשיב לעצור, באמצעות סימון בידיו. המשיב לא נענה לדרישת השוטר, הגביר את מהירות נסיעתו והחל לנסוע במהירות בכביש 40 לכיוון צפון. בכתב האישום מתוארת השתלשלות עניינים במהלכה דולקים שוטרים  באמצעות שתי ניידות אחר רכבו של המשיב, עושים שימוש במערכת כריזה והפעלה רציפה של צופר החירום, הכל, במטרה לגרום למשיב לעצור את רכבו. אולם, על פי כתב האישום המשיב לא עשה כן, תוך שהוא ממשיך להסיע את רכבו בפראות, עוקף כלי רכב ונוסע בעקלתון בין הרכבים, כאשר התנגשות כלי רכב במשיב נמנעה רק הודות לבלימת הנהגים את הרכבים וסטייתם לצדדים. כתב האישום מייחס למשיב סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק.

הליכים קודמים

2.             המשיב הגיש לבית המשפט המחוזי עתירה להורות לעוררת להעביר לעיונו חומר ראיות, שהינו הקלטת הגל הפנימי באמצעותו דיברו השוטרים המעורבים ביניהם באירוע הרלוונטי וכן את נוהל המרדפים. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שממזכר המצוי בתיק החקירה עולה כי האירוע לא הוקלט נותר לו להכריע רק בעניין הנוהל, אשר לגביו טענה העוררת כי עסקינן בנוהל משטרתי פנימי ולא בחומר חקירה וכי מדובר בנוהל בסיווג "שמור" אשר על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע) אינו נגיש לציבור. לשם השלמת התמונה יצויין כי לטענת המשיב לא בוצע מרדף כנגדו ואחריו, ועל כן גילוי נוהל המרדפים הינו חיוני להגנתו.

3.             בית המשפט המחוזי קבע כי תחת הגדרה קטגורית מהו "חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחסד"פ בחרו בתי המשפט על ערכאותיהם השונות, בגישה ליברלית המרחיבה במידה רבה את משמעותו של המונח, כך שגם מסמכים וחומרים שאינם קשורים לא לאישום ולא לנאשם, אך עדיין מקיימים אחר זיקה ולו שולית לאישום, ייחשבו כ"חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף הנ"ל. כמו כן נקבע בהחלטה כי "יהיה נכון גם לומר כי המדובר במונח העשוי 'לסבול' מהרחבות מעת לעת ובצוק העיתים, כאשר יישומה של זכות העיון ייעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך הפעלת מבחן שכל ישר". עוד נקבע כי לפי הפסיקה לא יכללו בגדר "חומר חקירה" ראיות שאינן מקיימות זיקה ורלוונטיות לאישום התלוי ועומד כנגד הנאשם או שהזיקה האמורה היא רחוקה ושולית בלבד. עם זאת, לצד אותם שוליים רחבים שנקבעו למונח "חומר חקירה" נקבעו חריגים לעקרון הגילוי, הכוללים בין היתר "תרשומות פנימיות" של רשויות החקירה והתביעה, דוגמת סיכומי חקירה, עיבוד וניתוח ראיות ודיונים פנימיים של רשויות החקירה והתביעה, וזאת עקב החשש כי חשיפתם תפגע מעבר לדרוש בסדרי העבודה של רשויות החקירה והתביעה ואף תסכל את יכולתן לערוך תרשומות כאלה. בית המשפט המחוזי ציין כי הגם שאין הגדרה אחת, חדה וברורה למונח "תרשומת פנימית", בבש"פ 7553/10 בר אושר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2010) נקבע כי "האבחנה העיקרית שיש לערוך כאשר מתעוררת שאלה מסוג זה שלפנינו היא האם מדובר בראיות עצמאיות שהושגו בדרך כזו או אחרת במסגרת חקירת המשטרה, או שמא מדובר בסיכומים ותרשומות פנימיים של גורמי החקירה והתביעה, שיש בהם ניתוח או הסקת מסקנות על בסיס חומר הראיות הגולמי" (בפסקה 12).

4.             באשר למקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי נוהל משטרתי שמעצם טיבו וטבעו אינו נוגע לתיק מסוים או להליך ספציפי, אלא הינו בגדר נייר עמדה של גורמי החקירה המכוון להנחיל נוהג מוסדר, עקבי ומבוקר של פעילות משטרתית-חקירתית כזו או אחרת. אין הוא בגדר סיכום ואף לא בגדר "תרשומת פנימית" וכל שכן שאין בו משום ניתוח או הסקת מסקנות על בסיס חומר ראיות גולמי בתיק מסוים. עוד נקבע כי בהחלט יש מקום לסברה כי הצורך בגיבושו ובהוצאתו לאור של נוהל משטרתי כאמור בא על רקע צרכים של גורמי חקירה ואכיפה וניתן להניח כי עובר לגיבושו של הנוהל נדרשו גורמי החקירה והתביעה לנתונים ולניתוחי מצבים שהתרחשו עובר לגיבושו. עם זאת, נוהל זה אינו מסדיר אך מקרה קונקרטי אלא הכוונה באמצעותו, להטמיע אופן וטיב של פעילות כך שמאפייניה יהיו ברורים, מוסדרים ומשותפים לכלל גורמי האכיפה הרלוונטיים.

5.             בית המשפט המחוזי קבע כי כל חומר הקשור ולו באופן עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי הוא בגדר חומר חקירה ועל כן בוודאי שאין להלין על עתירת המשיב להעמיד לעיונו את הנוהל הנזכר. משכך, ברור כי תגובת העוררת כי מדובר בנוהל בסיווג "שמור" שאינו נגיש לציבור על פי חוק חופש המידע, לא די בה כדי לשלול זכותו של נאשם, וזאת לא רק מפאת מרכזיותה של זכותו להליך הוגן אלא ובעיקר לאור הזיקה והרלוונטיות של אותו מסמך להגנתו. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי נוהל המרדפים אף אינו בגדר "דו"ח חקירה" או תחקיר במשמעות שקבע בית משפט זה בבש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 426 (2001)שהרי במקרה דנן לא מדובר בדו"ח שנכתב לצרכי ביקורת פנים ואין טענה כי הנוהל בא לעולם בעקבות חקירה או תחקיר שביצעה משטרת ישראל. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי בבש"פ 9051/08 ליברטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2008) (להלן: עניין ליברטי) לא דן בית המשפט זה בעתירה לגילוי ראיה, אולם מצא לנכון להתייחס לטענה שבאה בפניו מפי העורר בדבר צורך באיסוף תקין ומתועד על פי נוהל של העתקת טביעות אצבע וקבע לעניין זה כי: " ראוי לה למשטרה שתקבע כללים ברורים (אם אלה אינם בנמצא), כיצד בדיוק יש ליטול מעתקי טביעת אצבעות מזירת עבירה, ואלו תנאים צריכים להתקיים. ראוי גם שנוהל כזה יתפרסם לשם מתן הזדמנות אמיתית לנאשם להוכיח את חפותו בהליך הוגן, שכן הוא נותן בידיו כלים של ממש להתגונן מפני היותה של טביעת האצבע ראיה נסיבתית אחת ויחידה העלולה להביא להרשעתו" (בפסקה 8).

6.             בית המשפט המחוזי קבע כי מעיון בנוהל המרדפים עולה כי מדובר בנוהל מפורט אשר מכוון עצמו לקביעת דרכי פעולה חדים וברורים בעת ניהול מרדף אחר רכב נמלט, לרבות עצם האפשרות לנהל מרדף, אופן עריכתו וסיומו, ואין ספק כי הנוהל נועד להטמיע דרכי פעולה אחידים ברורים ושיטתיים. זאת ועוד, מעיון בנוהל לא נמצא נימוק העשוי להצביע על צורך בחיסיונו של המסמך, במיוחד כאשר אין בהוראותיו משום חשיפה של דרכי פעולה, אמצעים טכנולוגיים ואחרים שבהם עושות שימוש רשויות החקירה ואף קיים קושי לראות כיצד יש בחשיפת הוראות הנוהל משום העמדת סיכון לשלום הציבור וביטחונו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש מקום שבית המשפט יעביר תחת עינו ושבט ביקורתו את הבחירה של מנסח המסמך להותירו חסוי מעיני המשיב וסנגורו.

7.             נוכח כל האמור לעיל הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי עתירת המשיב בדין יסודה וכי יש טעם והצדק לחיוב העוררת להעמיד הנוהל לעיונו.

טיעוני העוררת

8.             העוררת טוענת - באמצעות בא כוחה, עו"ד זיו אריאלי - כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי נוהל המרדפים הינו חומר רלוונטי לאישום המשיב. לטענתה, הנוהל האמור אינו רלוונטי לאישום שכן בין אם פעלו השוטרים על פי הנוהל ובין אם לאו אין לכך כל השלכה על ההכרעה העובדתית האם בנהיגתו סיכן המשיב חיי אדם, והדברים נכונים שבעתיים מקום בו המשיב טוען כי לא נערך אחריו כל מרדף. לעניין זה גם טוענת העוררת כי ניתן לתמוה כיצד בכוחו של הנוהל ללמד או להוכיח אם התקיים בפועל מרדף אם לאו וזו סבורה כי לכל היותר יש בכוחו של הנוהל ללמד כי השוטרים פעלו בניגוד לו או כי לא היה מוצדק מלכתחילה לפתוח אחריו במרדף, אלא שלקביעה זו אין כל רלוונטיות לאישום המיוחס למשיב, וזאת נוכח האמור בע"פ 4882/06 טרטורה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.5.2007).

9.             עוד טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי בסווגו את נוהל המרדפים כחומר חקירה על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לפרשנותו של סעיף 74 לחסד"פ. בהקשר זה מפנה העוררת לע"פ 3377/10 עדוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2010) (להלן: עניין עדוי), שם ביקש העורר כי יועבר לעיונו נוהל תיעוד חקירות באופן חזותי, ובית משפט זה קבע כי הבקשה לקבלת הנהלים צריכה להתברר במסגרת הליך לפי חוק חופש המידע ולא במסגרת בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ, או שבאפשרות העורר לעשות שימוש בסעיף 108 לחסד"פ. נוכח זאת סבורה העוררת כי גם במקרה דנן היה על המשיב לפנות בבקשה לקבל את נוהל המרדפים לפי חוק חופש המידע ובקשה כזו, ככל שהייתה מוגשת, לא הייתה נתקלת בהתנגדות מצידה ומן הסתם היה המשיב מקבל את הנוהל לידיו. לטענת העוררת, גם אם יכול המשיב לקבל את הנוהל בהליך אחר, הרי שישנן השלכות לאופן סיווג הנוהל כ"חומר חקירה", שכן סיווג שכזה יטיל על התביעה נטל לאסוף את נהלי המשטרה הנוגעים לפעולות החוקרים אל תיק החקירה ויהיה עליה להעבירם לעיון ההגנה, להוציא בגינם תעודות חיסיון ככל שקיים טעם שכזה ולבצע פעולות נוספות הנגזרות כפועל יוצא מהקביעה שמדובר ב"חומר חקירה" לפי סעיף 74 לחסד"פ. לטענתה, מדובר בהשלכות מרחיקות לכת, אשר ככל הנראה לא עמדו לנגד עיני בית המשפט המחוזי עת קבע ללא הנמקה של ממש כי נוהל המרדפים הוא בגדר חומר חקירה.

10.          כמו כן טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי משהסתמך בהחלטתו על אמרת אגב שהובעה בעניין ליברטי, בו לא נדרש הנוהל לצורך הכרעה. למעלה מכך, נטען כי עניינו של המשיב שונה מעניין ליברטי בשניים: ראשית, נוהל המרדפים אינו עונה לתנאים של מבחן הרלוונטיות לאישום; שנית, ההבדל בין קיומו של נוהל לקיחת מעתקי טביעת אצבע לבין נוהל המרדפים נוגע למישור התכלית, שהרי תכליתו של הראשון סובב סביב שאלת כשרות הראיה ואילו המשיב אינו טוען לגבי כשרות המרדף אלא לגבי עצם קיומו. כמו כן הודיע בא כוחה של העוררת בדיון שנערך לפני כי ככל שתוגש על ידי המשיב בקשה לפי חוק חופש המידע לעיין בנוהל המרדפים היא לא תתקל בהתנגדות מצד העוררת.

תגובת המשיב

11.          המשיב טוען - באמצעות בא כוחו, עו"ד אילן שדי - כי החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת, מבוססת ואינה שגויה, אף לא במקצתה, והיא מכוונת לנוהל הספציפי בו עסקינן. כמו כן טוען המשיב כי בעצם אי התנגדותה של העוררת כי נוהל המרדפים יעבור לעיונו יש משום הצהרה כי מדובר בחומר חקירה רלוונטי לאישום נגדו.

12.          לטענת המשיב, על פי הפסיקה הזכות להליך הוגן הינה זכות חוקתית, אשר עומדת לנאשם לאורך כל ההליך הפלילי הכולל גם את שלב החקירה המשטרתית. עוד טוען המשיב כי סעיף 74 לחסד"פ חוסה במסגרת הזכות להליך הוגן וכפועל יוצא מכך זכות העיון הינה זכות רחבה. לטענת המשיב, כאשר קיימת אפשרות כי זכות חוקתית תיפגע יש לערוך איזון בינה לבין אינטרסים אחרים, אולם במקרה דנן לא קיים כל חשש לפגיעה באינטרס הציבורי כתוצאה מחשיפת נוהל המרדפים ועל כן אין לאפשר את הפגיעה בזכותו להליך הוגן וגם אין צורך בחיסיונו של הנוהל.

13.          כמו כן טוען המשיב כי טענות העוררת באשר להשלכותיה של החלטת בית המשפט המחוזי אינן מבוססות. עוד לטענתו, לפי סעיף 9 ג(א) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 מעמדה של הפקודה כדינים ולפי סעיף 9 ב(ב) לפקודה פקודות המשטרה שלגביהן יקבע היועץ המשפטי לממשלה בהתייעצות עם המפקח הכללי כי יש להן נגיעה או חשיבות לציבור יהיו טעונות פרסום ברשומות. המשיב טוען כי ראוי שהעוררת תפעל כמצוות המחוקק כך שהציבור ידע אלו נהלים מותרים לפרסום ואלו אינם מותרים לפרסום.

14.          באשר לחשיבותו ולרלוונטיות של נוהל המרדפים לעניינו של המשיב, טוען בא כוחו כי אם למשל קבוע בנוהל כי לאחר הכרזה על פתיחה במרדף גל הקשר יהיה הגל הכללי שהינו מוקלט, ובמקרה דנן לא פעלו לאור הוראות אלה הרי שבכך נפגעה הגנת המשיב. בנוסף, טוען העורר כי הפניית העוררת לעניין עדוי אינה רלוונטית מאחר ששם נדחתה בקשת העורר לעיין בנוהל תיעוד חזותי של חקירה, מפני שבנושא זה קיים חוק שהינו מחייב ומצוי מעל הנוהל ואם המשטרה חרגה מהחוק אין מקום להידרש לנוהל.